בנג'י – עוד רבע שעה מגיעים
איך-איך-איך אוכלים את הקורונה הזו?
לא יודעת.
עוד מודל. עוד וובינר. עוד מאמר.
ועוד לא התחלנו עם המחקרים…. רגע, עוד מעט זה יגיע, עובדים על זה.
אז בינתיים חילקתי לכם את הקורונה כמו סטייק אנטריקוט, כמו עוגת יומולדת , כמו מנגו בקיץ… לכמה חלקים.
"מתחת לאלונקה" ( פברואר 2020):
כולנו היינו מוכנים להשקיע, להתמסר, לעבוד קשה, לעבוד הרבה, לתת מענה, לייצר פתרונות, לתת ערך, לא להיות בערך, להיות שווה, לא לשבת בבתי קפה – התמסרות .
"בנג'י, עוד רבע שעה מגיעים" ( מרץ – אפריל 2020):
לבן שלי בשירות הצבאי היה מ'פ – בנג'י. בנג'י מ"פ רציני, לא מוותר, קשוח במסעות ובמיוחד בארוכים שביניהם .. הוא כל הזמן מושך קדימה ואומר 'עוד רבע שעה" (בדיקצייה הנכונה) וככה עוברת עוד שעה. עוד שעה, קילומטר ועוד 10 קילומטר – והמסע לא נגמר… גם אצלנו פתאום התברר שכולם היו בטוחים שאנחנו החזקים ששרדו מלחמות ומבצעים, מדינת הסייבר וההייטק , אנחנו ננצח את הנגיף הזה וממתינים מידי ערב לבשורות ועידכונים, עורכים דיונים איך אוטוטו הקורונה תיעלם, עוד קצת וזה יעבור, עוד טיפה סגר, עוד קצת עבודה מהבית, עוד קצת לנהל את הטירוף מול הילדים ומול היעדים … בנג'י – עוד רבע שעה וזה עובר – לצערנו, לא עבר.
ופתאום כולם מתכנסים, שקטים יותר, משתבללים, כבר לא פשוט, האלונקה כבדה, 'בנג'י עוד רבע שעה' כבר לא ממש תופס, ונהיה קשה. גם אם אתה עובד, וצריך להיות מאושר – אתה לא. סגרו לנו את הפה. העיניים מציצות מהמסיכה. מבולבלות ושואלות. ואני חושבת לעצמי על הילדים הקטנים-הקטנים שככה רואים את המבוגרים סביבם, עם פה סגור. תהיה לזה השפעה. ועוד איך.
קיץ וחיפוש אחר מסלול הקריירה שלי
יש בו בקיץ תחושה של הפסקה. אולי כי כולנו היינו ילדים ובמשך 12 שנה התרגלנו לקבל, כן – ממש לקבל – חודשיים במתנה. וכך, גם